<h1>סמ"ג עשין סימן כ"ח</h1>
<h2>דף קל.</h2>
תנן במסכת שבת כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת [ו]מילה בזמנה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, אמר רבא (קל"ג א') הלכה כרבי עקיבא. ומניין שמילה דוחה את השבת שנאמר וביום השמיני ימול משמע אפילו בשבת (קל"ב א'), מילה שלא בזמנה אין דוחה את השבת ולא את יום טוב, ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כיצד שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה אע"פ שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה, יבא עשה וידחה לא תעשה (ע"פ רמב"ם מילה פ"א ה"ט). ותניא בת"כ (תזריע פ"א) ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת, שהיה לו לומר ימול ערלתו ובשר מיותר לדרשא זו.
<h2>דף קלג.</h2>
מכשירי מילה אפילו בזמנה אינם דוחים י"ט הואיל ואיפשר לעשותן מעי"ט, וק"ו הדברים אם לא ידחו מכשירי מילה שבות שאינו אלא מדבריהם היאך ידחו לא תעשה של תורה, אבל שוחקין להם סמנים ביום טוב הואיל וראוין לקדירה וכן טורפין להם יין ושמן (רמב"ם מילה פ"ב ה"י).
תנן עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון. ומוכיחות ההלכות אשר שם (ק"ל א') שמכשירי מילה אין דוחין את השבת כיצד הרי שלא מצאו סכין אין עושין אותו בשבת ואין מביאים אותו ממקום למקום ואפילו ממבוי מעורב לשאינו מעורב ואין מביאין אותו מחצר לחצר ואין עירוב דבריהם נדחה מפני הבאת סכין הואיל ואיפשר להביאו מערב שבת (ע"פ לשון רמב"ם מילה פ"ב ה"ו ע"ש) ותדחה המילה לתשיעי. גרסינן שם אמר רבי יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת כרבי שמעון דשרי דרך גגות וחצרות וקרפיפות לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ומעשה רב, ואמר רב בפרק כל גגות (עירובין צ"א א') הלכה כרבי שמעון. וכן אין שוחקין לה סמנים ואין מחמין לה חמין ואין עושין לה אספלנית ואין טורפין יין ושמן, אם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו (רמב"ם שם ה"ז).
<h2>דף קלג:</h2>
כיצד מוהלין חותכין את הערלה כל עור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות דחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, ואמר רב פפא מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר שמוצץ נותן אספלנית ורטייה וכיוצא בהן (ע"פ רמב"ם מילה פ"א ה"ב).
<h2>דף קלד:</h2>
מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין אמרינן התם (כ"ה ברי"ף דף נ"ה ב') שעושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו (לשון רמב"ם מילה פ"ב ה"ח). וגרסינן שם אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שאמר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו.
<h2>דף קלה.</h2>
קטן שנולד כשהוא מהול, לדברי רבינו חננאל, ומי שנולד בחדש השמיני לעיבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת, הואיל ונחלקו בה ולא נפסק הלכה כמי, אלא נימולין באחד בשבת יום תשיעי שלהם (ע"פ רמב"ם מילה פ"א הי"א). מי שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני, ואם נולד (לערב) [בערב] שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת שאין דוחין את השבת מספק (שם הי"ב) כדגרסינן במסכת נדה פרק יוצא דופן (מ"ב ב') באחד שבא לפני רבא ושאל לו על תינוק דצוויץ, פירוש ששמעו צעקתו בין השמשות אבל לא נולד עד חשיכה בשבת אמר ליה רבא ההוא תינוק הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בין השמשות הוי דאי לאו דהוציא ראשו לא הוי צויץ דכמה שהוא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח והוי ליה נולד בין השמשות והוי ליה ספק מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת. ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו יצחק שאם לאלתר שהוציא הוולד ראשו חוץ לפרוזדור ראו ג' כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא למחרתו שבת, אבל אם שהו הכוכבים לצאת אחר כך (ו)אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהיה נימול לשמנה אפילו יארע בשבת. ומוכיח בפרק ר' אליעזר דמילה (קל"ז א') דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא י"ט ראשון אבל דוחה י"ט שני, ושני ימים טובים של ר"ה אין דוחה לא את הראשון ולא את השני (ע"פ רמב"ם שם הט"ו).
כתוב בהלכות גדולות גר אע"ג דמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית, אבל קטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית דהא כתיב ערלתו אבל בגר דלא גלי לא גלי ור"ח פסק להיפך. ובמצות הגרים (סוף ל"ת קט"ז) הארכנו קצת בדבר ושם בארנו הלכה למעשה.
מי שנולד בחדש השמיני הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, ואין מחללין עליו את השבת פירוש לפקח עליו את הגל דאילו מילה מותרת דמחתך בבשר בעלמא הוא כדאיתא התם (קל"ו א'). ואומר בה"ג (דף כ"ג ד') דלא משכחת בן שמנה ודאי אלא בבתולה שלא נבעלה כי אם יום אחד ומת בעלה ביום ההוא, אבל על הטבילה אין לסמוך כלל כי שמא מעוברת היתה מטבילה אחרת או שמא בן ז' הוא והוא וולד גמור. ואף אם הוא בן ח' ודאי פסק ר"י (שם תד"ה בן שמנה) שמותר לטלטלו ולמולו אפילו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובצפורניו [כ]דאמרינן ביבמות פרק הערל (פ' ב') דאמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהי. אמרינן התם (שבת קל"ו א') ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת על כל פנים, אם בן שבעה הוא ושלם בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמנה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא לפי שזה נפל הוא אם הוא בן שמונה (רמב"ם מילה פ"א הי"ד).
<h2>דף קלז.</h2>
תנן קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא, ואמר שמואל שם חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו מעת לעת פירוש אם אחזתו קדחת חמה ונתרפא ממתינין לו אחר שהזיע ז' ימים ואח"כ מוהלין אותו, אבל אם כאבו לו עיניו או כיוצא בזה מיד שנתרפא מוהלין אותו (יבמות ע"א ב'). מוכיח בפרק ר' אליעזר (שבת קל"ד א') ובפרק אילו טריפות (חולין מ"ז ב') שקטן שנמצא בשמיני ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזרו מראיו כשאר [ה]קטנים הבריאים, וכן אם היה אדום ביותר אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו (ע"פ רמב"ם מילה פ"א הי"ז ע"ש). ואשה שמלה את בנה הראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכן מלה השני ומת הרי זה לא ימול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כחו (ע"פ רמב"ם שם הי"ח ע"ש) וצריך ליזהר בדברים אלו הרבה מפני סכנת נפשות.
<h2>דף קלז:</h2>
יש ציצין מעכבין את המילה ויש שאין מעכבין כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה את רוב גובה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה וזה העור הוא ציץ המעכב ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גובהה של עטרה הרי הוא ציץ שאינו מעכב (רמב"ם מילה פ"ב הל' ג'). תנו רבנן (שבת קל"ג ב' ורש"י) המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין, פירש, על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל (לשון רמב"ם שם ה"ד ע"ש). תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר קטן המסורבל בבשר ונראה כאילו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם אינו נראה שהוא מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה [ה]עטרה גלויה בעת קשיותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ה' וע"ש ובכס"מ).
תנו רבנן בפרק ר' אליעזר (שבת קל"ז ב' ותד"ה ידיד) המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה, אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים שם אומרים כשם שהכניסתו לברית כן תכניסנו לתורה לחופה ולמעשים טובים ולמצות, המברך אומר בא"י א-להינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן, פי' זה יצחק ויש מסמיכין אותו [ואת] בריתי אקים את יצחק אקים בראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן, חק בשארו שם, פירוש זה יעקב, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, פירוש השבטים, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו בא"י כורת הברית, המל את העבדים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף (ממנו) [מהם] דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית. מי שמל גר או עבד גדול יכסה ערותו בשעת ברכה ואחר כך ימול (ע"פ ה"ג דף כ"ד ג'). ובמקום למול את העבדים יאמר למול את הגרים.
